<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג ח"ח</h1>
<h2>דף ט.</h2>
הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים הוא אומר שמא קודם שאירסה נאנסה והיא אומרת שלאחר כן נאנסה יש לה כתובה מאתים. וכן אם אמר לה דרוסת איש את והיא אומרת מוכת עץ אני ושואלת מנה נאמנ' כתובות. פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובת' כי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכתב רי"ף דמיירי במכחישתו או בשותקת אבל אמר' ודאי פתחה היה פתוח ונאנסתי תחתיו מהימנא ולא איפסידא כתובתה. והאי דנאמן להפסידה כתובתה דוקא כשערער מיד אחרי בעילה ראשונ' אבל שתק ואחר כך ערער אינו נאמן ואפילו אמר לא בעלתי מיד אלא אחר ג' או ד' ימים בעלתי ולא מצאתי בתולים לא מהימן אם לא נודע בודאי שלא בעל. ואם אמר פתח פתוח מצאתי טוענין לו ואומרין לו שמא הטתה. הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו להפסידה עיקר הכתובה אבל התוספ' יש לה אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודית לו שהיתה בעולה קודם שתתארס והטעתו לפי' יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין ואחר כך הגבה התוספת ועד שלשים יום יכול לטעון טענת בתולים כתובות. ועוד מוכח ביבמות [קי"א ע"ב] כי דוקא כשנסתרה עמו יכול לטעון לאלתר ושוב אינו יכול לטעון ואם לא נסתרה עמו יכול לטעון אפילו אחר כמה שנים. האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן או באשת ישראל שקבל בה אביה קדושין פחותות מבת ג' שנים ויום אחד אבל באשת ישראל שקבל בה אביה קדושין יתרה מג' שנים ויום אח' אינו נאמן ודוקא בשותקת או במכחישתו שאמר' בתולה הייתי אבל אם אומרת שנאנסה מותרת דאית כאן תרי ספיקי שהוא אינו יודע אם באונס אם ברצון והיא טוענת בריא והוא טוען שמא ושמא ובריא בריא עדיף אבל בחד ספיקא שמא באונס שמא ברצון והיא שותקת חדא ספיק' היא והולכין להחמיר בשל תורה ואסורה לבעלה. בוגרת וחרשת ושוטה ומוכת עץ אין להם טענת בתולים אבל סומא ואילונית יש להן טענת בתולים. ובוגרת שאמרנו דוקא שטוענת דמים כי יש מהן שאין להם דם אבל טענת פתח פתוח יש לה כי כל בוגרת פתחה סתום וכן פסק רי"ף וכן עיקר כתובות. האומר בעלתי ולא מצאתי דם והיא אומר' עדין בתולה אני מושיבין אותה על פי חבית של יין בתולה אין ריחה נודף בעולה ריחה נודף. ואם אמרה בתולה הייתי ושנת בצורת היה מאכילין ומשקין אותה ומרחיצין אותה ואח"כ יבעול או אם אמרה ממשפחת דורקטי שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים בודקין בקרובותיה ואם אמת הוא יעמוד עמה ולא הפסידה כלום וכן כל כיוצא בזה יוכל הדיין לעשות באלו הדברים ולישב דעתו בכל יכולתו כתובות [י' ע"ב].
<h2>דף י:</h2>
בתולה כתובתה מאתי' ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתי' אם נשאת לאחר ויש להם טענת בתולים אבל מן הנשואין ונשאת לאחר כתובתן מנה ואפילו יש לה עדים שלא נבעלה ואין להם טענת בתולים. מוכת עץ כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים כתובות. גיורת ושבויה ושפחה שנפדו ונתגיירו ונשתחררו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים יתרו' מבת ג' שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים כתובות. קטן שבא על הקטנה וגדול שבא על הקטנה כתובתן מאתים. וקטן שבא על הגדולה אין בה דין מוכת עץ ודוקא שלא השיר בתוליה אבל השיר בתוליה לא עדיפא ממוכת עץ כתובות. מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובת' מנה אבל אם כנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה אין לה כלום כי הוא מקח טעות לגמרי ומוכת עץ אפי' נשאת על מנת שהיא בתולה שלימה ונמצאת מוכת עץ כתובתה מנה כי יש הפרש גדול בין נמצאת בעולה ובין נמצאת מוכת עץ כתובות. אוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה כי כך היו נוהגין שם שהיו מיחדין החתן והכלה קודם כניסתם לחופה ולא היו עושין בגליל כן. וכן היו נוהגין ביהודה שמעמידין להם שני שושבנין אחד לו ואחד לה כדי למשמש החתן והכלה בשעת כניסתן לחופה וכל שלא נהג כזה כלומ' שלא ממשמש אינו יכול לטעון על הבתולים. ומה שאמרתי שהאוכל אצל חמיו אינו יכול לטעון וכו' דוקא טענת דמים אבל פתח פתוח יכול לטעון ומוכח כי בגליל מצי לטעון טענת דמים אף על פי שאין מעמידין שושבינין וכל שכן טענת פתח פתוח שאינו מתברר על ידי השושבנין כתובות.
<h2>דף יב:</h2>
נושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארשתיך והיה מקחי מקח טעות נאמנת וכתובתה מאתים וכן היא אומרת מוכת עץ והוא אומר דרוסת איש נאמנת וכתובתה מנה והוא מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו. וכן במוכת עץ ובדרוסת איש מחרים סתם שלא בא עליה איש שאין הדבר ודאי לו כתובות. והטוען טענת בתולים כשנסתרה עמו לאלתר יכול לטעון ושוב אינו יכול לטעון ואם לא נסתרה עמו יכול לטעון אפילו אחר כמה שנים. נתאלמנה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתי וכתובתי ר' והוא אומר אלמנה וכתובתיך ק' אם יש עדים שיצתה בהינומ' וראשה פרוע כדרך הבתולות כתובתה ר' ואם אין לה עדים בעל נאמן כתובות. אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראלי' כתובתן מנה ואם משפחה גדולה נהגו לעשו' תנאי להוסיף הכתובה הוי כתנאי בית דין כתובות.
<h2>דף מג:</h2>
נשאת לראשון ומת וכן לשני לא תנשא לשלישי. וכתב ה"ר משה מנרבונה דאין לה כתובה מן השני דלא שייך בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן כתבו כמה פרשנים אבל הרא"ש כתב שיש לה כתובה מן השני דלגבי ממון לא הוי חזקה בתרי זימני עד תלתא כאשר כתבתי למעלה בדין נשאת לראשון ושהתה עמו עשר שני' וכן הסכימו רוב הפוסקים. ומן הג' אם לא הכיר בה אין לה כתובה ואם הכיר בה יש לה כתובה. וכתב הרא"ש כי יראה לו דאם נשאת לשלישי דכופין אותו להוציא דכמו שמצווין בית דין להפריש אדם מעבירה כך מצווין להפרישו מסכנתא כתובות. לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים אלמנה מנה או אם כתב לה שדה שוה מאה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד כתובות.
<h2>דף מד:</h2>
מוציא שם רע כיצד בא לבית דין ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדי' שזנתה תחתיו בעודה ארוסה בסקילה זינתה קודם שנתארסה לו אין לו כלום כמו שכתבתי כי מקח טעות הוא לגמרי. נמצא שם רע שאינו אמת לוקה ונותן מאה סלע ואינו חייב עד שיאמ' לעדים בואו והעידוני אבל באו מאליהן וכ"ש אם לא באו עדים כלל פטו' ואינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכ' והמוציא שם רע ולא בעל לוקה מכת מרדות מדרבנן. והמוציא שם רע על היתומה חייב על הקטנה פטור ועל הבוגרת אפילו הביא עדים שזנתה תחתיו בעודה נערה ונמצ' שקר שהזימום פטו'. וכל נער' שאם נאנסה או נתפתתה אין לה קנס כך המוציא עליה שם רע פטור מן המלקות וממאה סלע כתובו'.
<h2>דף נח:</h2>
מקדיש מעשה ידי אשתו ואמ' יקדשו ידיך לעושיהן אף על גב דכל זמן שהיא תחתיו משועבדות הידים לבעל אף על פי כן אינן קדושות ועוש' ואוכלת והמותר חולין אפילו לאחר מיתתה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וזה מיירי שהבעל רוצה לזונה והיא אינה רוצה או בנזונת מן הבעל והקדיש מעשה ידיה ולא אמר יקדשו ידיך וכו' אבל אם נזונת משל בעל ואמר יקדשו ידיך וכו' מעשה ידי' הקדש. ויש מן הגדולים שכתבו שאפילו נזונת משל בעל ואפילו א' יקדשו ידיך אינן הקדש מעשה ידיה וכו' כתובו'. אמרה היא קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר כי הכל לבעל אפילו העדפה כלומר מותר מעשה ידיה יותר על מזונותיה וההעדפה שלו אפי' על ידי הדחק כגון מלאכה בלילות בשעת שבני אדם ישנים וכל זמן שלא גרשה משעבדי ידיה לבעל דוקא מלאכה אחת אבל אם עשתה ב' ושלשה או ד' האי בעי' אי הוו דבעל וכיון דסלקא בתיקו הבעיא הוי לעצמה ויש מי שכתב כי למאן דפסק כי העדפה דאשה ובאומרת יקדשו ידי לעושיהן שצריך להפר משום העדפה כמו כן הלכה כרבי יוחנן בן נורי שאם לא הפר וגרשה שחייל הקונם אם אמרה יקדשו ידי לעושיהן אף על גב דהשתא לא חייל דמשועבדת לבעל.
<h2>דף סא:</h2>
המדיר אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביא' לידי זמה כתובות [נ"ט ע"ב] מדיר אשתו מתשמיש המטה ימתין שבת אחת אפילו בסתם לא צריכה למימר אם פירש בנדרו מכאן ועד שבת אחת שימתין אלא אפילו נדר סתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה ואם אינה רוצה לקבל גט ולא כתובה אין מוסיפין לה על כתובתה דאין דינו כמורד. ויש מי שכתב דאפי' לא מצא פתח לנדרו תוך השבת ומצאו אחר כך יוציא ויתן כתובה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שבת א' ממתינין לו מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה או יפר כתובות.
<h2>דף סג:</h2>
דין מורדת ומורד מורדת מתשמיש ואפילו הבעל משמש עמה בעל כרחה נקראת מורדת ופוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בכל שבת אבל ממלאכה אינה נקראת מורדת כי יכולה לומר איני נזונת ואיני עוש' ומורד נקרא כמו כן מתשמיש ומוסיפין לה על כתובה שלשה טרפעיקין בשבת שהם ט' מעין מעה וחצי ליום וכן נראה דעת רב אלפס שהלכה כרבי יהודה דשקלי וטרו אליביה ונפקא מינה למורד דאין מוסיפין לה שלשה דינרין דרבנן אלא כר' יהודה. והאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כי הוא נמי מורד וצריך לאימלוכי בה כלומר בידה הדבר תלוי אם היא רוצה יגרשנ' מיד ויתן לה כתובה ואם היא אינה רוצה ימתינו שמא יחזור בו וביני ביני מוסיפין על כתובתה וכן הדין למאן דפסק דהאומר איני זן וכו' שכופין אותו לזון מוסיפין לה נמי על כתובתה וכמו כן בכל אותם שאמרנו יוציא ויתן כתובה כגון אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו או למורד מתשמיש שאמר אי איפשי בתשמיש דינו כך שהדבר תלויה בה. ומורד' היא שאומרת בעינא ליה ומצערנ' ליה כלומר אני רוצה אותו ואני רוצה לצערו ואז פוחתין לה מכתובתה ומכריזין עליה ד' שבתו' זו אחר זו ושולחין לעשות לה התראה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אחד ארוסה ונשואה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם וביום השב' מכריזין שמתקבצין העם ונדה שמרדה פוחתין לה בימי נדות'. וכשמכריזי' אין מכריזי' אלא בבתי כנסיו' ובבתי מדרשו' ושולחין לה מבית דין אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כלומ' עושין לה התראה קודם הכרזה כמו אחר הכרזה וההכרזה היא כמו שכתבתי הוי יודעת וכו' וזהו נמלכין בה כלומר קודם הכרזה שלא יכלמוה שאולי תחזור בה. ועוד פשוט היכי דמיא מורדת דאמר בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כיפינן לה פירוש היכי דאמי מורדת כגון בעינא ליה וכו' אז ודאי כייפינן לה ומשהינן לה שתפחות כתובתה וזהו כפייתה שתתעגן כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה וכמו שכתבתי לשהו' בהכרזה ולעשות לה התראה ומשהי' לה אולי תחזור כיון דאמרה בעינ' ליה אבל מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו ודאי לא תחזור ולא כייפי' לה בשהייה אבל אם ירצה יגרשנה מיד בלא כתובתה ויש אומרים יגרשנה בעל כרחו. ורשב"ם פירש אבל אמרה מאיס עלי לא כייפין לה שתשהא ותמתין עד כלות כתובתה ז' דינרי' בשבת אלא יגרשנה מיד בעל כרחו וכן כתב הרמב"ם ורבינו תם פיר' בעינ' ליה אם לא ירצה יגרש ויתן לו כתובתי ואם לא ירצה מצערנ' ליה עד כלות כתובתי ותוספת ולא יתנו לו אחרת בעוד שאני אגודה בו ומכוונת לצערו אולי יגרשנה ויתן לה כתובתה אבל אם אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא הויא מחילה בטעו' כי הכל היא מוחלת ולא כייפינן ליה להוציא דחיישי' שמא נתנה עיניה באחר ואם רוצה לגרש' מיד יתן לה כתובתה ואם אינו רוצ' תשהא ותכלה כתובתה. והרשב"א כתב מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערי ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפין לה כלל דלבה הוא דאנסה ואין פוחתין לה ולא מכריזין עליה ולמאי דמסיק אשמעתין דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא כלומר לאלתר לא כייפינן לה אבל לאחר י"ב חדש אם אינה חוזרת בה נותן לה גט והפסידה כתובתה ובין אמרה בפירוש בעינא ליה וכו' ובין אמרה מאיס עלי אפילו נתנה טעם לדבריה אין כופין הבעל להוציא זולתי אם הוא מאותן דפר' המדיר כופין כאשר אכתוב ע"כ. ומחלקת בגמרא אם תפסה או אם נותנין לה במאיס עלי ומסיק השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי פירוש במאיס עלי דתפסה לא מפקי' מינה דלא תפס' לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי בגיטה והפסידה הכל לאלתר אפילו חזרה בה עיקר ותוספת ונדוניא ואפילו בלאותיה הקיימי' ומה שתפסה מנדוניית' אין מוציאין ממנ' וכל מה שנתן לה יפסיד מעליה דאדעת' למישקל ולמיפק לא יהיב לה ובלאותי' שהפסידה דוקא טלטל מנכסי צאן ברזל שהכניסה לו אבל קרקע ברשותה קאי לעולם וכמו כן נכסי מלוג ברשות' קיימי אפילו טלטל ואפילו לא תפסה וכל זה במאיס עלי כי במורדת יש לה כתובה כל זמן שלא כלתה או לא הכריזו ואם חזרה בה אחר התראות לא הפסיד' כלום ואם לא הפסידה הכל עיקר ותוספת ונדוניא בין קרקע בין טלטל ואפילו מה שתפסה מוציאין ממנ' ונוטל ממנה כל מה שנתן לה משלו אבל מנכסי מלוג לא הפסידה כלל אפילו לא תפס' וכתב רב אלפס ואין לה מזונות מהבעל תוך הי"ב חדש. וכתב הרא"ש תקנה זו נעשית בימי אמוראים ראו כי גבהו בנות ציון ודעת' זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליה' היו אומרות לא בעינן ליה ולפי שהיא היתה אומרת כך הבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתובה ועל זה תיקנו כך אולי יתפייסו בתו' השנה ואם יגרשנה תוך השנה לא תהא מחילתה מחילה וצרי' ליתן לה כתובה ואם זה תקנו במורדת שהיתה ראויה להתגרש מיד כ"ש במורדת דבעינן ליה וכו' ואין נותן לה מזונות אותה שנה והבעל אוכל פי' וכיון שאוכל פירות חייב בפרקונה וכתב הרא"ש ויראה שחייב בקבורתה וכן כתב ר"ח שלא הפסידה כלל אם רוצה לגרש' תוך השנה. והרשב"א כתב שהפסידה אפילו תוך השנה ואע"פ שעשה שלא כהוגן שגרשה תוך השנה שלא ברצון חכמים וזה כשאומרת לא הוא ולא כתובתו אבל אמרה מאיס עלי לבד ואינה אומרת שאינה רוצה כתובתה משהינן לה שנה ולא כייפין לה תוך השנה לא לפחות ולא להכריז עליה בבית דין ואם רוצה לחזו' לא הפסיד' כלום עמדה במרדה כל השנה הפסידה עיקר ותוספ' ומה שתפס' לא מפקי' מינה מנדונייתה ומה דלא תפסה לא יהבינן לה כמו שכתבתי למעלה ע"כ.
עוד כתב רב אלפס הדין הוא דינא דגמרא במורדת אבל האידנ' דייני בבי דינא דמתיבתא כדאתיא ואמרה לא בעינ' ליה להאי גברא יהיב לה גיטה לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקי' מינה ויהבינן לבעל ונכסי מלוג שישנן בעין או הבא מכחן כגון שמכרו בתים וקנו שדו' שקלא להו ואי כלו לגמרי לא מחייב בעל ונכסי צאן ברזל כל שישנו בעין שקלא אפילו בלו הרבה ואפילו נפחתו הרבה ואינו משלם פחת ובלבד שיהיו ראוי להשתמש מעין מלאכתן ראשונה אבל אם אינן ראוין להשתמש מעין מלאכתן ראשונה חייב לשלם כל דמיהן וכל שכן אם נגנבו או נאבדו וחזינא לגאון דאמר דעיקר כתובה מנה מאתים יהיב לה שלא יהו בנות ישראל הפקר ולא מתנה ולא תוספת אם כתב לה והדין דינא דמורדת דנהיגי ביה רבנן דמתיבתא כמה שנין ועד השתא וכתב הרא"ש ואיפשר לפי שראו קלקול בבנות ישראל וכי משהי להו י"ב חדש תולות עצמן בגוי ויוצאות לתרבות רעה בטלו שהייה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה אבל לא שהכפוהו לגרשה דאפילו במונע תשמיש או מזונות אין כופין אותו להוציא פירוש אין כופין אלא לפסולות כל שכן כשהיא מונעת לעצמה. אבל רב אלפס נראה שכתב לכופו מדין התקנ' וכן כתב רב שרירא כי בתר רבנן סבוראי ראו חכמי הדור שתולו' עצמן בגוי וכופין אותו ליתן גט והוה ליה גט מעושה תקינו למורדת ותובעת גרושין שנכסי צאן ברזל שהכניסה לו ואפילו קבלן על עצמו בסך מרובה הכל גובה כמו שקבל ומה שבלו ומה שאבדו ישלם ומה שכתב על עצמו אפילו מה שתפסה שהוא מצוי מוציאין מידה וכופין אותו ונותן לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים וכזה נהגו משלש מאות שנה עד כאן ונראה שאלו ה' דברי הגאון שהביא רב אלפס וגדולי האחרונים הסכימו כולם שלא לכופו כלל כמו שכתבתי למעלה וכל שכן בזמן הזה שלא ראינו גוי כופה שום יהודי בענין כזה. וכן הסכימו בעלי התוספות וכן כתב ר"ת שאין לסמוך על תקנה זו. וכתב רב אלפס והדין תקנתא ליתא אלא היכא דאי מרדה אתתא בבעלה דבעי' למיפק מינה משום דלא בעי' ליה, אבל אם חלתה או שהיה בה חשש מיתה ורוצה להפקיע עצמה מתח' בעלה כדי שלא יירשנה ליתא להאי תקנתא ולא עבדי עובדא בה ובכי האי מילתא איכא למימר היכא דמיעקר נחלה דאורית' לא תקון. ואף על גב דחזי בהא מילתא פלוגתא ביני רבוות' מסתברא כמאן דאמר לא עבדינן תקנתא בהא מילתא, ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי ליה ובין מעיקר תקנה אם מתה הך אתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט בעלה ירית לה דלא מפקעא ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין וכן הלכתא ע"כ וכן כתב הרמב"ם בהי' אישות [פכ"ב ה"ו] וזה לשונו הורו הגאונים שהאשה שחלת' ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא ירשנה אין שומעין לה ואפילו אמרה אני שונאו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ואין דנין לה דין מורדת ודין יפה הוא זה ע"כ וכן היה דן רבינו מאיר בדינא דמתיבתא אבל היה מצווה להחרי' אם השיא' שום אדם עצה להוציא נדונייתא מבעלה ואם היה רואה שיש ערמה בדבר לא היה מצווה להחזיר לה אפילו נדונייתא. ולפי זה לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה או שהיה מכלה כל הממון. ועוד כתב ר"מ בתשובה על דבר מורדת ואומרת מאיס עלי כך פשוט בתשובת הגאונים בנכסי מלוג ובנכסי צאן ברזל כמו שכתבתי למעלה בדברי רב אלפס כתובות.
וכתב רמב"ם באישות פי"ד [ה"ח] האשה שמנע' בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה למה היא מורדת אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופי' אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנ' מחזר' אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא. ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצ' בדברים אלו שולחין לה מב"ד ואמרינן לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו אומר פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומר לה ואם היא עומדת במרדה ולא חזר' נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין גט לה עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת וכן ארוס' שהגי' זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו כסדר הזה עושין לה. המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה ובלאותיהן קיימין אם תפש' אין מוציאין מידה ואם תפשם הבעל אין מוציאין מידו וכל מה שאבד מנכסים שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום זהו דין התלמוד במורדת ואמרו הגאונים שיש להם מנהגות אחרים במורדת בבעל ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות ובדין התלמו' ראוי לתפוש ולדון. המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני שאני שנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורה של כסף בכל שבת שלא ישמש בכל זמן שתרצה היא לישב אף על פי שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנא ישלח אבל לענות אסו' ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה. וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. כותבין אגרת מרד על ארוסה אם הגיע זמנה לינשא ואינה רוצה לינשא כדי לצערו וכותבי' אגרת מרד לארוסה על הארוס אם אינו רוצה לישא אחר שהגיע הזמן ודוקא בבאה מחמת טענה דאמ' בעינא חוטרא לידה וכו' כי אשת איש אם הוא מורד אינה צריכה טענה מאחר שמשועבד לעונה כתובות.
<h2>דף ע.</h2>
המדיר אשתו שלא יהנה ממנה עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה והמדיר אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירו' או שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה וזה המדיר מיירי באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לה מעשה ידיה לדברים גדולים ולא לדברים קטנים שהיתה רגילה בבית אביה ולא היתה חוששת להן כל זמן שלא הדירה אבל כשהדירה רוצה אותן ועל אותן הדברים הקטנים יעמיד פרנס. ומה שאמרנו שימתין עד שלשים יום לא צריכא למימר אם פירש מכאן ועד יום פלוני אלא אפילו בסתם שהדירה ימתין עד שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו. ומה שאמרנו שלא תטעום א' מכל הפירו' שיוצי' מיד מיירי שנדרה היא וקיים הוא הנדר כי הוא נתן אצבע בין שיניה. בשלא תתקשט יוציא ויתן כתובה בעניות שלא נתן קצבה אבל בעשירות שלשים יום ומפרש בגמר' קצבה שמואל אמר י"ב חדש ורבי יוחנן אמר עשר שנים ורב חסדא אמר רגל ופס' רב אלפס כרבי יוחנן ויש מי שפסק כרב חסדא והרמב"ם פסק כשמו' ותמהו עליו. הדירה שלא תתקשט מכל המינין אפילו היא ילדה ומדירה שלא תתקשט מבגדי זקנה או היא זקנה והדירה שלא תתקשט בגדי ילדה יוציא ויתן כתובה ומיירי בנדרה היא וקיים הוא. ודברים קטנים מיירי שהיא היתה רגילה בהם בבית אביה שהיה עשיר גדול אבל שאר בנות משפחות שאינם עשירות כל כך אלא כמו בעלה אינן רגילות באלו הדברים הקטנים ולפי' צריכא גלגול עמו בהן כל זמן שלא הדירה. ולמה לא יעמיד פרנס לעולם כי כבר אמרו המשרה אשתו על יד שליש, ויש לומר דהדירה שאני ובירושלמי ויעמיד פרנס רשות ביד אשה לומר איני נזונת על ידי שליש אלא מיד בעלי כתובות.
<h2>דף עא:</h2>
מדיר אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהם בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתוב'. מדיר אשתו שלא תלך לבית האבל יוציא ויתן כתובה ואם הי' טוען מפני בני אדם פריצי' שמצואים שם רשאי והוא שמוחזקי' שם ואם לאו מרישא לאו כל כמיניה ומקשה בגמר' לסיפא עד רגל שני אם יקיים אם יוציא ומשני כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה ופר"ח רגל ראשון לאחר שנכנסה לחופה ונמצאת שלמה היא רדופה ללכת לבית אביה להגיד שבחה ושאר רגלים אינה רדופה. ועוד פשוט שתאמרי לאיש פלוני מה שאמרתי לך או שאמרת לי דברי' של קלון או שתהא מהפכת בשעת תשמיש שתנפץ הזרע ולא תתעבר או ממלא ומערה לאשפה שנראית כשוטה יוציא ויתן כתובה וכל אלו מיירי שנדרה היא וקיים הוא אבל נדר הוא לא יוציא לאלתר. והמדיר שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור וכירים ודברים שדרכן לישאל יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכנותיה וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל דברים אלו מעולם ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכנים ופירוש מדיר שלא תשאל כגון שאמר קונם הנאת שאלה שלי לאחרים עליך ובאלו לא תמתין כלל אלא יוציא לאלתר ויתן כתובה כתובות.
<h2>דף עב.</h2>
אלו יוצאות שלא בכתובה עוברת על דת משה ויהודית ונודרת ואינה מקיימ' ומקללת יולדיו בפניו וקולנית. דת משה כגון מאכילתו שאין מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה וכגון דאמרה פלוני תקן לי כרי זה או ראה כתמי או תקן לי חלתי או התיר לי נדרה ושאלו לו לחכם ואשתכח שקרא. ודת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם ראשה פרוע כגון שערה מכוסה במטפחת על ראשה ואין עליה רדיד כשאר הנשים ואפילו הכי אבדה כתובתה דאי מגולה מכל וכל פשיטא דאפילו מן התורה אסור מדכתיב ופרע את ראש האשה וטווה בשוק כגון טווה וורד על פדחתה כנגד פניה כדרך הזונות או מראה זרועותיה לבני אדם ומדברת עם כל אדם ומשחקת עם בחורים וכן נמי ויוצאה וראשה פרוע שיוצאה מחצר לחצר ועוברת דרך מבוי כי בפריעת הראש לשוק או למבוי הרי זו עובר על דת משה ומ"מ שער באשה ערוה והמקללת יולדיו בפניו כגון דאמרה יאכל הארי אביך בפני בנו וזה מקללת יולדיו בפני מולידיו. וקולנית דמשמעת קולה על עסקי תשמיש פי' שתובעת בפה בקול רם ונודרת ואינה מקיימת בשביל עונש בניו וצריכה התראה להפסידה כתובתה ולא כייפי' לו להוציא אם רוצה לקיימה ומיהו מצוה לגרשה וכל אלו אין להן תוספת ולא תנאי מתנאי הכתובה ולא הפסיד' בלאותיה הקיימין ואין הבעל משלם מה שנגנב או נאבד מנכסי צאן ברזל או מנכסי מלוג כתובות. אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה ואם זנתה ברצון אין לה כתובה וכן אשת ישראל שזנת' ברצון אין לה כתובה. והאומרת טמאה אני לך יש לה כתובה שתביא ראיה לדברי' כי חיישינן שמא עיניה נתנה באח'. ועוד שם בקידושין [ס"ו ע"א] זנתה אשתו בעד אחד והוא שותק אינה אסורה לו בדיני אדם אבל בדיני שמים יוציאנה ויתן כתובה בספרי הרא"ש בנדרים [צ"א ע"א] היוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאת ואין לה כתובה ולא תוספת וזנתה לא הפסדיה בלאותיה קיימין מכל מי שהכניסה לו מנכסי לוג בין מנכסי צאן ברזל ואין לה כתובה ולא תוספת כי הפסידה וקלקלה כי מתחלה היתה ראויה לכתובה. והיוצאת משום שם רע כגון רוכל יוצא אכתבנו בספר האיסור והמותר. מי שזנתה אין לה כתובה ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה. כל אשה שנדונייתה קיימת אפילו זנתה נוטלת שלה והולכת ואין מוציאין מבעל דבר ממה שאבד או נגנב וכיצד היא היוצאת משום שם רע כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברור' בזנות כיצד שהיתה בחצ' לבדה וראו רוכל יוצא ונכנס ומיד בשעת יציאתו ימצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת את המכנסים או חוגרת אזורה רוק לח למעלה מן הכילה או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל ומעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראו אותן מנשקי' זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות וכיוצא בדברים אלו רצה להוציאה תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה מי שראה אשתו שזנתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזנתה אשתו בין שהיה האומר איש או אשה הואיל וסמכה דעתו שזנתה אשתו שהוא אמת הרי הוא חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתוב' ואם הודית לו שזנתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובת' אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול. אמרה לו אשתו שזנתה תחתיו ברצונ' אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבלאות שהרי הודית בזנות ואם היתה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שני עדים שזנתה אשתו בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא. האומר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו לסתר בפני עדים ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה לבעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות סוטה ואם מת קודם שישקנ' אין לה כתובה ואף על פי שלא מצאו דבר מכוע' שאין לך דבר מכוער יותר מזה. והיום שאין שם מי סוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר עמה אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו ובזמן הזה שאין שם מי סוטה חייב להוצי' ויתן כתובה ואם הודית שנסתר' אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה ולפי' משביעה על זה ואחר כך יתן כתובה ע"כ מהרמב"ם ז"ל [פכ"ד אישות].
<h2>דף עב:</h2>
אמרו לו שאשתו היתה בעלת מום ונכנס אחריה לחורבה ונפלה עליה חורב' ומתה כיון שנכנס אחריה לבדקה אינו יורשה ובארוסה מיירי לפי דעת הרא"ש ון' מאגש כתב שנכנס אחריה לבדוק אם היה בה אותו מום וגילה דעתו שאם היה בה אותו המום שהיה מבטל הנשואין דנשואי טעות הם ואם היתה בחיים לא היה לה כתובה ועכשו שמתה אינו יורשה. ולזה הפירוש נר' כמו כן שהיתה נשואה כבר בתרא. אשה שאין לה וסת תשמש פעם ראשונה ושנייה ושלישית בעדי' ואם תמצא דם בעד שלו או שלה בכל פעם ופעם הוחזק' נדה כל ימיה ויוציא בלא כתובה ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ולא יחזיר עולמית אף על פי דנתרפאת אחר כך ואם לא תמצא דם בשום אחד מהעדים בכל הג' פעמים הרי היא ככל הנשים כתובות [נדה י"ב ע"ב וברא"ש סו"פ י"א מכתובות] נושא אשה על מנת שאין עליה מומין או נדרי' ונמצאו עליה מומין או נדרים אינה מקודשת. אבל אם כנסה סתם בלא שום תנאי ונמצאו עליה מומין או נדרים תצא בלא כתובה ואפילו נדרה בעודה תחתיו כגון שנדרה בשיר ואמר אי אפשי באשה נדרנית וכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשי' והנדרים שנדרה קודם שנשאת הם כגון שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונין ואפילו אמר על מנת שאין עליה נדרים סתם והוא אומר שהקפיד על כל נדרים ורוצה להוציאה בלא כתובה לאו כל כמיניה דדוקא נדרי ענוי נפש כגון שלא תאכל בשר וכיוצא באלו הוי קפידא. וכל זה שאמר על מנת שאין עליה נדרים סתם אבל אם אמר שאין עליה שום נדר אפילו בנדר כל שהוא תצא בלא כתובה. וכל זה שאמרנו נראה לפי סוגיית הגמרא אפילו הלכה אצל רופא ורפאה ואפילו בנדרים שהתירה החכם שעוקר הנדר מעיקרו מאחר שאומר אי אפשי באשה נדרנית ודוקא כשנודע לבעל קודם ההתראה אבל אם נודע הויא מקודשת. ועוד פשוט בגמרא הוסיפו מומין באשה על המומין שבכהנים זיעה ושומא וריח הפה וקול עבה ודדין גסין טפח מחברותיה וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה מקומה צלקת. ושומא שהוסיפו באשה בשקטנה השומא ואין בה שער ועומדת בפדחתה תחת כיפה של ראשה פעמים נראית פעמים אינה נראית כי כל שומא שיש בה שער הרי זה מום בכהני' ושאי' בה שער גדולה כאיסר האיטלקי הרי זה מום והוסיפו באשה כמו שכתבתי בכתובות.
<h2>דף עה.</h2>
במומין כל מי שנולד הספק בידו עליו להביא ראיה כגון היו בה מומין ועודה בבית אביה צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין הללו ומקחו מקח טעות וכן פסק רב אלפס דלא חילק כלל בין רבא לרב אשי אלא לעולם אומרין כאן נמצאו וכאן היו. ואין חילוק לפי זה בין טענת בריא לשמא וכמו כן אין חילוק בין נכנס' לחופה ללא נכנסה דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה. וכתבו התוספות הא דאמרינן ואם היא בבית אביה שכתובתה מן האירוסין על האב להביא ראיה לאו דוקא בביתו אלא נערה מאורשה אפילו יצתה מבית אביה והיא עומדת בבית הארוס כל זמן שלא נכנסה לחופה על האב להביא ראיה כי אין רשות המקום גורם אלא רשות בעל הממון וכן נכנסה לחופה אפילו היא בבית אביה על הבעל להביא ראיה. ועוד פשוט ודוקא מומין שבסתר אבל מומי' שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש מרחץ בעיר אפילו מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודק ביד קרובותיו ויודעיו ובודק על יד נשותיהן ודוקא בעיר שדרך הבנות לצאת מבית אביהן ולרחוץ במרחץ ביום אבל במקום שאין דרך לראות החוצה ואפילו למרחץ אינן הולכות אלא באישון לילה ואפלה כמו בספרד אפי' על מומין שבגלוי יכול לטעון. ונכפ' כמומין שבסתר דמי ודוקא שבא לה לזמן קבוע אבל אין לה זמן קבוע כמומין שבגלוי דאמי כתובות. כתבו התוספות אפילו התנה עמה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין שבגלוי או מומין שיש להם בדיקה במרחץ במקום שיש שם מרחץ יש לה כתובה דלא התנה אלא על דבר שאינו יודע. ונכפת אין חילוק בין מרחץ בעיר בין אין מרחץ דאי' לה בדיק' וכן הדין בריח הפה. ועוד פשוט אעפ"י שאמרנו דהורע כחו דבעל במומין שבגלוי כשיש שם מרחץ מ"מ אין שם מרחץ והמומין ראויין לבוא עמה מבית אביה והיא טוענת ראה ונתפייס על האב להביא ראיה שנתפייס דחזקה אין אדם מתפייס במומין.
<h2>דף עז.</h2>
איש שנולדו בו מומין וכל שכן אם היו בו קודם שנשאה אין כופין להוציא ואפילו מומין גדולים, פי' אבל אם היו הרבה גדולים כגון שתי עיניו או שתי ידיו או שתי רגליו כופין וכתבו התוס' וגם צריך ליתן כתובה וכן בכל אותן שאמרו כופין, אבל עינו אחת או ידו או רגלו וכ"ש מומין יותר קטנים אין כופין אותו להוציא כל זה פשוט בכתובו'. ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס שהוא ריח החוטם או ריח הפה והמקבץ צואת כלבים והמצרף כלומר מחתך נחשת מעיקרו והבורסי בין שהיו עד שלא נשא ובין שלמדו אחר שנשא ואם התנה עמה אפילו אמרה סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל מקבלת היא בעל כרחה חוץ ממוכה שחין וכ"ד מיני מוכה שחין הם ומוכח שם בזה הפרק שאם הלך אצל רופא וריפה אינה יכולה לומר מאסתיהו דאשה כל דהוא ניחא לה. וכן הדין פשוט אם כנסו על מנת שאין עליו נדרים והתירו חכם כי לא דאמי לאשה. ועוד פשוט ואלו כופין כמו כן הפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין וכן שניות דרבנן כופין אותו להוציא אפילו בשוטים ובמלקו'. ובכולם שהם מדרבנן אם אמרה אני רוצה לדור עמו שבקי לה חוץ ממוכה שחין ושהה עשר שני' ולא ילדה ובמוכה שחין אם אמרה אני רוצה לדור עמו בעדים שומעין לה ובשהיית י' אין שומעי' לה שכל זמן שיהי' עמה לא ירצו ליתן לו אשה אחר' אלא יוציא ויתן כתוב' ופר"ח שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא שכופין. ובכל מקום שאמרו יוציא בסתם אומרי' לו כבר חייבוך חז"ל להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא ובתוספ' קתני גבי מצרף נחשת ומקבץ צוא' כלבים ובורסי יוציא ויתן כתובה שכופין. וכתב הרא"ש ויש מחלוקת במי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה אם כופין אותו בשוטים או לא וכיון שנחלקו בו הגדולים ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא להוי גט מעושה. ויש מי שכתב דהאי שהה עשר שנים אינו בחוצה לארץ כדאמרי' באברהם שאין דירת חוצה לארץ עולה לו מן המנין וכן נראה מדין התלמוד כתובו'.
<h2>דף ק:</h2>
דין ממאנת כלומר קטנה שהשיאוה אחיה ואמ' וכשגדלה מאנה בבעלה ודין שנייה כלומר אותן עריות שאסרו חז"ל והן מפורשות ביבמות ודין האילונית כלומר דוכרניתא דלא ילדה ויש לה סימנין ידועים ודין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ודין ממזרת ונתינה לישראל הנה לך דינם לענין ממונא ממאנת ושנייה ואילונית אין להם לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול או ממזרת ונתינה לישראל או בת ישר' לנתין ולממז' יש לה כתובה וקטנה בעלה זכאי במציאת' ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ויורשה והרי היא כאשתו אלא שיוצאה במיאו' ואם יוצאה בגט יש לה כתובה ויש לה מזונות מן האחין אם מיאנה כתובות ועוד פשוט בשני דייני גזירות דאלמנ' לכהן גדול אם לותה למזונות כשהלך בעלה למדינת הים דיש לה אבל ביושבת עמו אין לה דבעמוד והוצא קאי ואין לה בלאות דכלינהו בעל מעט מעט בדמכסי בהו ואזיל ואילונית אשה ואינה אשה דאם מכיר בה מתחלה ונשאה מתחלה לשם כך יש לה כתוב' ואם לא הכיר בה שנשאה סתם אין לה כתובה גרושה וחלוצ' לכהן הדיו' ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אם הכיר בהן יש להן כתובה בין מנה בין מאתים בין תוספת ויש לה פירות ומזונות ובלאות ומזונות שיש להן דוקא לאחר מיתה כגון שלא הספיק ליתן לה גט עד שמת כי כופין אותו להוצי' אבל בחיי הבעל אין לה מזונות דבעמוד והוצא קאי ואם יתן לה מזונות יעכבנה אצלו וממאנת יש לה תוספת. אבל האסורות מדברי סופרים כגון שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה כתובה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ואין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות של נכסי מלוג אבל אית לה של נכסי צאן ברזל בין איתנהו בין ליתנהו אית לה. ועוד מוכח ביבמות דכל חייבי לאוין אם הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל שחייב באחריותן וחייב במזונותיהן וכן כתב הרמ"ה. ירושלמי ביבמות מה בין שניות לעריות עריות אם נשאה אינה צריכה גט והולד ממזר ושנייה יוצא' בגט והולד כשר וזו וזו אין להם כתוב' חייבי עשה בין הכי' בה בין לא הכי' בה יש לה כתובה כי איסורן קל ודינם כמו חייבי לאוין כשהכיר בה והממאנת אין לה [בליות] כלל שאין מוציאין מן הבעל מה שאבד או נגנב בין נכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל אלא נוטלת הנמצא לה ויוצאה ע"כ מהרמב"ם ז"ל [פכ"ד אישות]. קטון שהשיאו אביו כתובת אשתו קיימת שעל מנת כן קיימה כשהגדיל ואינה גובה ממשעבדי דהוה ליה שטר מוקדם ודוקא מנה מאתים אבל תוספת אין לה כתובות [צ' ע"א] ואם חדש כשהגדיל נוטלת מה שחדש.
<h2>דף קי.</h2>
שלש ארצות לנישואין פירוש כל הארצות לענין נישואין שלשה הם יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר אבל לא מכרך לעיר ומעיר לכרך ואין מוציאין מנוה היפה לנוה הרע אבל מוציאין מנוה הרע לנוה היפה ורשב"ג אומר אין מוציאין אפילו מנו' הרע לנוה היפ' שנוה היפ' בודק והלכת' דאין מוציאין והרמב"ם ז"ל ור"י ור"ת שמוציאין ופי' רמב"ם שנוה היפה בודק כלו' שהי' צריכ' להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהי' בו קלה או כעור' ובגמר' מפ' משו' שינוי האויר כי שינוי וסת תחלת חולי מעיי' וכל זה דוק' מיהוד' וארש ביהוד' או בן גליל שאירש בגליל אבל מיהוד' שאירש בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה. ומוציאין מעי' שרוב' גוים לעיר שרובה ישראל אבל לא בהפך וכלל שאם נשאה באחד מארצות האלה והוא מקום מולדתו ודירתו אין כופין אותו לצאת משם וכל שכן אם נשאה באחת מהן במקום מולדתה ודירת' שאין יכול להוציאה משם שיפה כח האשה ומפרש מתניתין ותוספתא כן אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאת ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהוד' וגליל הן שתי מקומות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לדע' תמיד מאנשי מולדתו אבל אם נשאה בגליל כופין אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מכרך לעיר ומעיר לכר' ואם האשה מכרך והאיש מעיר או בהפך ושניהם ביהודה ונשא' בעיר אין האשה יכולה לכופו שיניח מקומו כיון דאין שני המקומו' שוין והוא נשאה בעיר וכל שכן אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה אבל מקומותיהן שוין כגון שניהם כרכים או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אפילו שבמקומו נשאה. ופירש הירושלמי [פי"ג ה"י] לזה הדעת ולעלות לארץ ישראל ולירושלם הכל מעלין לארץ ישר' ויש אומרים כי הכל לפי הקדושין דמשמע דיפה כח הבעל מכח האשה דגרסינן בו הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינ' רוצה כופין אותה היא רוצה ואין הוא רוצה אין כופין אותו וכן הדי' אם הם בארץ ישראל ורוצין לעלות לירושלם ופירש רבי מאי' דאיירי בכפיית האשה ופירשו התוספות דוקא שהיה מיהודה ואר' אשה ביהודה אין יכול להוציאה למדינה אחרת אעפ"י שאינו מקום תולדתה כי יכולה לומר כאן נתקדשתי אבל אם היה מיהוד' וארש אשה בגליל וכו' אפילו הלך לגליל וקדשה בסתם כופין אות' לצאת ליהודה ואף על גב דקא אמר נשאה אשמעינן רבותא דאף על גב דאחר כך נשאה לאחת מן שאר הארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת ליהודה כי על דעת קידושין היה הכל שהי' הוא דר שקדשה ביהודה כאלו התנה שהלך אחריו ליהודה. ופירוש הירושלמי לפי סברתו ולעלות לארץ ישראל ולירושלם פי' ר' מאיר כי הירושלמי שכתבתי שהביא הוא פליג אגמר' דידן ופי' דאיירי בזמן שעושין לפי הירושלמי ופירש שהמשנה שלנו שנשנית בזמן הבית וזה דין המשנה והגמרא שלנו הכל עולין לארץ ישראל אפי' עבדים ואפילו מנוה היפ' לנוה הרע ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין. הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לא יוציא ויתן כתובה וכן לצאת כל אחד יכול לכוף חבירו שלא לצאת ואם הוא רוצה יוציא ויתן כתובה ואם היא רוצה לצאת תצא בלא כתובה וכל אלו שאמרנו תצא בלא כתובה דינם בענין כתובה כדין האילונית וכבר כתבתי דינם למעלה. ורב אלפס פסק כגמ' שלנו וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולא חילק בין בזמן הזה לזמן הבית כתובות.
